Posted on Leave a comment

הקומיקס-מיצי-ואילונה-נופשות-

מיצי ואילונה נופשות סקיצה

...הקומיקס מיצי ואילונה נופשות ועוד עיניינים

כאן בציור שציירתי לפני הרבה שנים וצבעתי אותו לפני שבועות ספורים, מיצי הכלבה ואילונה הפילה יושבות ומנהלות שיחה. הקוים השחורים צוירו בטוש ממש לא מזמן, אבל הציור המקורי של הפילה והכלבה צויר כשהייתי בת 27, זו היתה תקופה קשה מאד, שניסיתי להתגבר עליה בכתיבה של הספר הנ”ל

הנפש – היא אף פעם לא מה שהיא נראית- זוכרת את התחושות והרגשות שהיו לי אז בשעת הכתיבה ומה שחשבתי זה- שיהיה פה תיקון אם אתקן את כל הספר ואצבע אותו מחדש.

הסיפור הוא על שתי שכנות: מיצי הכלבה ואילונה הפילה (שהן אולי אני וחברתי הילה שגרה בשכנות אלי) שמחליטות יום אחד לצאת לנופש באוטובוס. הן אורזות מזוודות ויורדות במקום לא מוכר להן, ומתגלה להן חלקת חוף קטנה. אילונה שמאד אוהבת ים הולכת למקום שבו השאירו את המזוודות כדי להביא למיצי מגבת. ומיצי מחכה לה.

בינתיים הזמן עובר, ומיצי המודאגת יוצאת לחפש את אילונה הפילה שהלכה להביא מגבת מהתיק. בדרך היא פוגשת זוג צעיר , איש זקן וילד אבל אף אחד מהם לא ראה את אילונה. מיצי מגיעה למזוודות ומוציאה משם מגבת. אילונה שלא מצאה את המזוודות מחליטה לשכב ולנוח באיזה מקום, כי היה לה חם ונרדמת.

מיצי חוזרת לחוף, אילונה מתעוררת והולכת לחפש את מיצי חברתה, ושתיהן ניפגשות בחוף. סיפור קצת מוזר, נכון?

אבל הסוף הוא: “שתיהן נהנו זו מחברתה וזו מפינתה”

כשיש מחסום יצירתי, זה באמת לא קורה לי הרבה בחיים, אלא רק כשאני עושה סרט-אנימציה. סרט אנימציה זוהי עבודה קשה ומפרכת ויש הרבה שלבים שצריך לעבור וכל כך קל “להתעצל” ככה אני קוראת לזה באחד מהם ולעכב את הכל 

.אבל בספר הזה,שהשלד שלו ניכתב בגיל  עשרים ושבע- יש לי מחסום יצירתי

אחת הדרכים הטובות ל”התגבר” על מחסום יצירתי היא פשוט להגדיר ולמיין אותו. מה “בדיוק” מפריע לי עכשיו ומונע את המשך העבודה? דעו לכם, קוראים יקרים ש”עצלות” לפני שהיא באה לידי ביטוי במעשה, באה לידי ביטוי במחשבה.

והרי “סוף מעשה במחשבה תחילה”  והעצלות מתחילה תמיד כעצלות מחשבתית. ניתן לסלוח לעצמך, אם את עייפה או מותשת ממשהו אחר, אך כאשר זאת עצלות “פרופר” בלי נימוק וצידוק צריך לאזור כוחות ולהתגבר עליה, לפני שהיא תתגבר עליי. כי הרי אין את כל החיים כדי לצייר ספר, נכון? הספר “יגמר” באיזשהו שלב, וצריך לתפוס אותו בזמן

 

מיצי ואילונה נופשות סקיצה

 זה ציור ממש ישן… ציירתי אותו לפני שנים רבות ועכשיו, אני אחשוף פה כמה דוגמאות לציור “המתוקן”

מיצי ואילונה סקיצה ישנה
דף מיצי ואילונה של
וכאן הדף העדכני בספר, הציור העליון הוא שיפור ו”תיקון” של הציור הישן מגיל 27. הוספתי להן רקע וחתול. (הרי אין אנימטור טוב שלא מוסיף חתול בשעת הצורך) ההמשך של המשבצות בדף של הספר-קומיקס הוא שהן יוצאות מהבית לאחר שארזו את המזוודות, לאילונה הפילה המזוודה מאד כבדה, וככה הן סוחבות גם “בציור ישן” ומתוקן את המזוודות במורד הכביש.
לפני הרבה שנים, לא היה שם כביש אלא רק הציור של שתיהן… גם פה, הוספתי את הרקע לפני שבועות ספורים: כביש נאה עם גדר חיה של השכנים ממש כמו בשיכון המזרח, שם גדלתי.
 
לגבי טכניקה העבודה
 
קומיקס מהסוג הזה, ויוצר קומיקס שמאד אהוד עליי הוא לואיס טרונדהיים הצרפתי, המצייר ממש כך, את חבריו ומכריו כחיות (אבל מי שהתפרסם בזכות זאת הוא ארט שפיגלמן הצייר והכותב של הקומיקס הנהדר למבוגרים “מאוס” על סיפור הצלתו של אביו ממחנות ההשמדה הנאציים- שני היוצרים מאד מומלצים לדעתי למי שאוהב\ת קומיקס|) 
אז קומיקס מהסוג הזה בדרך כלל צובעים במחשב בתוכנה שנקראת פוטושופ. בגלל, שבמהלך היום אני עובדת רוב הזמן מול מחשב (ממש במקצוע אחר!) החלטתי לצבוע את הכל בטושים. כן, ממש טושים אלכוהולים
ואם צריך לעשות שיפור בפוטושופ. אז כך זה נראה:
אוטובוס מיצי ואילונה
דף צביעה בטושים
עכשיו כמה הערות לתהליך העבודה: כי צריך לצלוח כמה משוכות ביצירה של סיפור מצויר או רומן גרפי, או בשם העממי – קומיקס!
דבר ראשון, הוא הסיפור. אם אין סיפור טוב וקוהורנטי כלומר, עם התחלה ברורה, אמצע מותח וסוף עם רזולוציה – אין טעם בכלל לצאת למסע של הציור של הדפים.
ולכן, קיימים החששות שהסיפור לא טוב – ועליהם צריך להתגבר. דבר חשוב הוא לתת למישהו חיצוני לקרוא את הסיפור ולשמוע את דעתו\ה… אפילו לתת לכמה אנשים (ובכלל טוב לאסוף מכרים ומכרות הם לא חייבים להיות חברים טובים ממש ורצוי אפילו שלא יהיו, כאלה שיש להם\ן דיעה ורקע אמנותי ויכולים לנסח יותר  מחצי מילה שתסביר את הדיעה שלהם – כי כלל גדול הוא- שדברי חכמים בנחת נישמעים- ומי שזורק לכם שזה “מעולה” או “לא טוב” ולא מוסיף נימוקים והסברים – עדיף שילך לראות טלויזיה) כלומר דיעות כאלה לא עוזרות בכלום…
משוכה נוספת (או עכבה) היא הטכניקה. אצלי בצורה אישית, הכל מגיע כחבילה אחת: כשיש לי רעיון וסיפור איכשהו מתגלה לי גם הטכניקה “בעיני רוחי” כלומר, אם פה החלטתי על טושים אלכוהוליים ופוטושופ לשיפור, הרי זה בגלל שרציתי ויז’ואל מסוים ומיוחד שישלב צביעה ידנית עם עבודה ממוחשבת… ובכן, צריך שכל אחד\ת יגלה על עצמו\ה לבד, איך ההחלטה הזאת מתקבלת באופן אישי.
 
אבל זה חשוב, ואפשר להתיעץ עם עוד אנשים.
 
והמשוכה האחרונה, היא מה יהיה אחר כך? וזאת שאלה השאלות שמפריעה ליוצרים בעיקר בארץ.
מה אחרי שהכל יהיה מוכן? אני אוציא לאור את הספר לבד? מי יקנה אותו?
 
וכאן, ואת זה גיליתי בגילי המאוחר (אבל גם בעומק כשהייתי צעירה חשבתי כך) מזה, צריך להתעלם לגמרי!!
כי אין כמו ההרגשה, שעשית יצירת אמנות שלמה לבד, (בעזרת הקב”ה כמובן) והיא גמורה כספר שלם. ומוכנה. השיקול הפרגמטי יכול למנוע מהיצירה לצאת לאור (ספר או סרט) בשלב ההתחלתי. צריך לחשוב על כך כדרך מפותלת שמתחילים לצעוד בה, אבל אין לראות מה מעבר לפינה הבאה בשביל
ובינתיים נהנים מהנוף, והאויר הפתוח, ותמיד יש הפתעות בהמשך הדרך (אלא אם כן, מישהו הזמין את הספר ושילם מראש) וכך, אחרי שיש סיפוק מלא מזה שזה מוכן אפשר לחשוב (ואולי גם יהיו רעיונות קודם) איך לשווק ולהפיץ את הספר.
במקרה שלי, לשמחתי: כך ראיתי מסרטי האנימציה שעשיתי – בסוף זה מגיע לפסטיבל נחשב. ובמקרה של ספר: אפשר לקחת דוגמא טובה מאמנים נחשבים בעבר כמו ואן -גוך למשל. האיש היה קם בבוקר ויוצא לצייר בחוץ ומה שהעסיק אותו, זה מתי יגמרו לו הצבעים והבדים ולכן כתב לאחיו תיאו כדי שירכוש עבורו את החומרים שיוכל להמשיך בציור.
ואן-גוך האמן השאיר אחריו ציורים רבים ששוים מיליונים, אך הוא מת בחוסר כל. הוא דוגמא לנחישות והתמדה וצורך.
אם בוער הצורך ביצירה תכונות חשובות נוספות הן נחישות והתמדה…
כלומר, לא שהצעתי לכולם פה, לצייר ספרים ןלמות בחוסר-כל (חס ושלום) אלא לראות כדוגמא אמן=אמת שחי חיים עם טעם למרות שללא הישג חומרי בחייו.
 
בהחלט חשוב להנות.

איור של שתי הדמויות שלי עם הארנב של המאייר והקומיקסאי האהוב עליי- לואיס טרודהיים (שגם מציייר חיות כבני אדם)

תוספות מאוחרות:

קומיקס עם מיצי ואילונה משנת 2005

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *