);

רישום

מאמר למרכז למחקר ומידע של משרד החינוך

דיוקן עצמי רונית 01

מאת רונית זרעוני

המרכז למחקר ולמידע   מציג את רונית זרעוני, במאית אנימציה, אנימטורית, מאיירת ומעצבת גראפית. בוגרת בצלאל ביחידה לאנימציה (משנת 2000).    רונית למדה באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון בפקולטה לקולנוע טלוויזיה ועוסקת ביצירת סרטי אנימציה עצמאיים שהשתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם. בעלת סטודיו חריבי אנימציה 

(מ 2017) טבחית ורושמת.  ביקשנו מרונית לספר משהו על עצמה ולשתף אותנו בהווייתה הפנימית כאמנית. רונית נענתה לשתף פעולה במשימה לא קלה לזו ואנו מודים לה על כך.

בברכה רבה,   דניאל פלורנטין המרכז למחקר ולמידע

                                                         מחוז תל אביב

 

הזיכרון הראשון שלי מציור, נראה לי הוא מגיל הגן.. ילדים קטנים מציירים בכל מיני צבעים שנותנים להם. לנו, בבית הוריי היה מחסן בחצר, הוא היה מרווח וקריר, ובקיץ, כשהוריי המסוכסכים רבו, הייתי נכנסת עם דפי נייר מחשב מודפסים בצד אחד וצבעים על בסיס שמן שנדמה לי קיבלתי מדודה זיוה – קופסא גדולה של 120 צבעים קריונס  והייתי בשקט, שם לבד, או עם אחותי הקטנה עידית מציירת אני זוכרת איך הסברתי פעם, ששחור הוא הצבע הכי חשוב. כי איתו אני יכולה לצייר, זה הכי בולט ואח”כ בפנים לצבוע, בכל מיני צבעים. זה היה מגיל גן או מגיל ב”הס יסודי מאד מוקדם.

מאמר זה מוקדש לכל מורי הציור שהיו לי, שכל מה שאמרו לי ולימדו, מגיל צעיר מאד ועד לימודיי בבצלאל- האקדמיה לאמנות ועיצוב, חוזר אליי עתה, בשעות שונות עת אני מציירת. ממורה הציור בבה”ס יסודי, אדם מבוגר, שלקח אותי לשיחה ואמר לי, ששם לב, שנושא התנ”ך מאד מושך אותי בציור ואני מרבה לצייר סצינות משם. ועד המורה לציור בכיתות מאוחרות יותר, זאת עם התלתלים, שהמליצה לי ללמוד בבצלאל  (היא היתה בוגרת בצלאל) ועד דויד וקשטיין, כיום פרופ’ בבצלאל, ואז שכן שלי בשיכון המזרח בראשל”צ, שלמדתי אצלו כילדה קטנה ואף לאחר הצבא במשך שנה שלמה ושעשה לנו תערוכה במתנ”ס בשיכון. שהיא התערוכה היחידה בה השתתפתי. למוריי הציור שהיו לי בבי”ס אבני לאמנות ביפו, בו למדתי בשנה האחרונה לשירות הצבאי, אבינועם קוסובסקי,   ושמעון אבני ז”ל, מורי ורבי, שהיתה לי זכות ללמוד אצלו. וללמוד על צבע ואמנות. וגם על זה שהצלחה יכולה לבוא בפתאומיות מאלוהים, ושאפשר לעבוד במקצוע אחר.  וגם מוריי בבצלאל, מני סלמה המורה לרישום, תמי בצלאלי, סשה אוקון, מארק ינאי מורה לצבע וצבעי מים, יוסי אבולעפיה בשנה א’. להם התודה והברכה, שזכו ללמד אותי. 

זכיתי לקצת כשרון. כשרון הוא מתת אל, אפילו בתנ”ך, האמנים שהקימו את אוהל מועד ובראשם בצלאל הנביא, שעל שמו נקראת האקדמיה לאמנות בירושלים, היללו את השם וגייסו את כל כשרונם ומרצם, להמציא לעם במדבר, משכן ראוי, יפה וקדוש לשכינה. לפיכך, לדעתי אמן\ית צריכים להרגיש קצת לא ראויים וצנועים כדי לשמש צינור מתאים לרוח ולהצליח להעביר את מתנת האלוהים הזאת לבני האדם וכן גם לשמור על מידה גדולה של מוסריות. לפחות להדבק בעשרת הדיברות. מינימום.

מעבר לכשרון, חייבים להשקיע ולהתמיד בלימוד התחום של ציור ורישום, גם אם נראה שלא לומדים כלום, עצם הרישום החופשי, שנובע מתוך אהבה לדבר, כבר מלמד את הרושם- כמו תרגול טוב- ומשפר לו את היכולת. כמו מוזיקאים שמתאמנים על כלי כדי לנגן בקונצרט. מי שאוהב את הדבר, ורוצה להתמקצע ולהפוך את זה למשלח יד עם פרנסה, חייב להעמיק ולא להפסיק לרשום לעולם. 

 אני במקצועי, אנימטורית. יוצרת של סרטי אנימציה וזה מה שלמדתי ב”בצלאל”. גם בשנים שלא מצאתי עבודה כאני מטורית, לא הפסקתי לרשום ולצייר – וזה, ניתן לומר, הציל את חיי.

כעת, אנסה לתאר קצת את תהליך הרישום שהוא הבסיס לציור טוב. מי שלא יודע לרשום (וכך זה היה לפחות בעבר, בימי הביניים ועוד אחורה) אין טעם שיתחיל לצייר בצבע את הנושא. כי אם אני רוצה לצייר כד עם פרחים – אז אני חייבת לדעת איך הוא נראה במציאות.. ואם אני רוצה לצייר אישה או איש, אני חייבת לדעת לצייר אותם מהמציאות. איך הראש שלהם נראה, האוזניים, כפות הידיים, גובה, תנוחת גוף, משקל.. דברים שונים, כדי שאוכל לצייר טיפוסים שונים.   אחרי שציירתי 10,000 כדים במציאות, מהתבוננות בהם, אוכל להמציא כד משלי מהדמיון. ולעצב אותו כפי שארצה. זה נקרא אילוסטרציה – איור.    ואחרי שאצייר 70,000 כפות ידיים, אוכל לצייר לדמות שלי איזו כף יד שארצה. אפילו עם ארבע אצבעות וכפפה, כמו למיקי מאוס.  וכן, יש לי ביסוס לדבר מתולדות האמנות. אמני ימי הביניים, היו נוהגים לעשות סקיצות רבות ברישום לפני שניגשו לציור המלא בצבע. האמנים הגדולים ביניהם, כגון רמברנדט, רודן הפסל הצרפתי, מיכאלנג’לו, ואן גוך ההולנדי, החדש יותר, עסקו בכך רבות. רק לא מזמן, קראתי שהתגלתה סקיצה של רישום של כלב שרמברנדט עשה, לפני שצייר כלב באחד מציוריו, שנמכרה, במיליוני דולרים..

רישום תלוי בהתבוננות. ומהי התבוננות? פשוט להסתכל על הנושא. יש אנשים רגישים שקולטים במבט עין אחד, מה העניין. אפילו אצל חבריהם. מיד מבחינים במצב הרוח של החבר\ה, מה השתנה בו, האם הסתפר\ה, הסתרק וכו’

ובציור ורישום, יושבים מול נושא ההתבוננות כמה רגעים. הפתיחה של הרישום, היא לשבת בשקט ולהסתכל על הנושא במשך כמה רגעים ולקלוט את הפרטים שלו. באיזה גודל מדובר, מה זה בדיוק, היכן מונח בחדר, מה הרקע, מה הצבע, מה השוני שלו מאתמול. המבט השני, מוקדש לדף.

תמיד טוב לרשום על משטח גדול. לפחות רבע גיליון של דף נייר לבן או נייר עיתון. (50X 35 ס”מ) אז מסתכלים על הדף ובוחרים איפה בערך למקם את האובייקט, מאיפה הוא יתחיל (כן! כבר מזיזים את היד עם העיפרון!) איפה יסתיים. חשוב שכולו יכנס לדף, ולא חלק יישאר מחוץ לדף (כפי שהמורה שלי בכיתה ד’ הסביר!) וחשוב גם לנשום כמה נשימות עמוקות, לפני  מתחילים.                                                

זו עבודת קודש לצייר, שנובעת מהנפש, אז גם כדאי שיהיה כיסא נוח, משטח קשיח להניח את הדף, כל העפרונות, מחק, צבעים ומכחולים בהישג יד. אולי גם מוזיקה כייפית. וחברה נעימה (אם אפשר) ולפנות לכך זמן של שעתיים שלוש. בלי שיחות טלפון וטלויזיה.                                                                                       

בגלל שלאחרונה התחלתי ללמוד ציור יפני (אצל המורה היפני קזואו אישי) ואף חזרתי לא מזמן מיפן, רציתי להוסיף מספר מילים על הציור היפני. בשיעור, אצל קזואו אישי, אנו עושים צ’י-קונג. כחצי שעה.   בלי ללמוד ציור יפני, עוד משנה א’ בבצלאל, עסקתי בצ’י-קונג וטאיצ’י כ 15 שנים. אז מאד חשובה התנועה. 

תנועת העיפרון על הדף, הנשימה הנכונה, האנרגיה של הקו. לא ידעתי, אבל ככה המאסטרים היפניים לציור מלמדים את תלמידיהם. מי שרוצה להיות אמן יפני, עושה צ’י קונג. כדי שיוכל להניע את המכחול היטב, ולעשות קליגרפיה. ואני עשיתי טאי צ’י כי למדתי אנימציה, ואנימציה זוהי תנועה. ובטאי צ’י נעים ואז בתחילת לימודיי האנימציה, רציתי להבין את התנועתיות, ולכן למדתי. וגם בכלל זה דבר טוב וחיובי לעשות טאיצ’י  (אבל יותר טוב וחיובי לתרום לזולת).

ואז מגיעה המלאכה. כמו כל בעל מלאכה טוב. צריך להכיר כמה טכניקות בגישה לנושא ההתבוננות. אתאר פה כמה: ראשית, לקפוץ למים. פשוט לבחור נקודה שמוצאת חן מהנושא ולהתחיל “לנסוע” על הקו. עם העיפרון, בצורה חופשית לצייר. היכן שיש קשת, לעשות קשת, היכן שיש מימין או משמאל, עוד קוים גם לצייר אותם. ןהחשוב! זה להתרכז, ולהיות ערניים למה קורה על הדף. אם יצא לי קו ארוך מידי, מיד! לתקן עם מחק ולקצר אותו, או לקצר ללא מחיקה. אם העיגול גדול מידי מיד לתקן. כל הזמן להתבונן בנושא ההתבוננות ועל הדף בו זמנית,להשוות.  

האם הצלחתי לקלוט את המציאות ולהעתיק אותה לדף בדיוק? איפה טעיתי? ומה אפשר לתקן?

השיטה השנייה, חיפוש של הנושא. את זה לימד אותי סשה אוקון הצייר, בבצלאל. וגם מורה רוסי בחוג בכיתה ד’ (אולי זה מקובל ברוסיה).                                              

   מצמצמים את העיניים – זוהי טכניקה טובה. כאשר מצמצמים את העיניים – זה כאילו יש שמש בעיניים וקשה לראות. מה שבולט זה הצורות והנפחים. כדורים, כראשים, גלילים כידיים, מלבנים כטורסו וגוף. לא מבחינים בהרבה פרטים אבל כן מבחינים בכהה ובהיר. הכהה – איפה שיש קצת אור בולט והבהיר- איפה שיש הרבה אור קופץ ויוצא החוצה.                                                                                        

אז עם העיפרון וצמצום העיניים מתחילים לשרטט על הדף כדור, היכן שיש כדור, גליל  מתחבר היכן שיש גליל. מכהים את הכהה עם העיפרון ולא נוגעים בבהיר  ואח”כ נכנסים לפרטים. אם יש אצבעות מציירים אותן. גם הן גלילים קצרים, חלק מכופפים, חלק ישרים.

ככה רק מחיפוש הצורה על הדף – ללא הסברים של פרספקטיבה, נקודת מגוז, אור וצל ושאר מונחים מקצועיים. יוצא רישום לא רע בכלל. ואפשר לתפוס את המנח שלו בחלל וגם בצורה פתאומית, את מצב הרוח של האובייקט או הרושם. זו טכניקה שמתאימה למבוגרים. כי ילדים לא אוהבים לקשקש, ז”א שיש להם יותר מיד קוים על הדף. הם אוהבים לצייר רק את מה שצריך.

טכניקה שלישית. היא קווי העזר והמדידות.

מתבוננים בנושא ומרימים את העיפרון אל מול העיניים. מצמצמים את המבט וכמו בסיפור, איך מעלימים את ההר בנוף עם האצבע (פשוט מסתירים עם הבוהן את ההר) מתייחסים למרחק בין שתי נקודות בנושא ההתבוננות ומחפשים מה המרחק על העיפרון בין שתי הנקודות הללו. זה גם טוב, אם יש לי אלכסונים, במקרה שיש גג של בניין, אז פשוט אני מניחה את העיפרון באותה הזוית של הגג, מורידה מהר את היד (עם הזוית! שלא יזוז) ומשרטטת את האלכסון. בזה צריך להתאמן הרבה עד שזה מצליח באמת. גם את הקו של האלכסון צריך לעשות ביד בוטחת במהירות. התנועה יוצאת מהכתף, מרימים את כל הזרוע. בהחלט צריך לדעת לעשות קו ישר לגמרי כמו סרגל. וגם עיגול ישר כמו מחוגה. וגם קשתות מושלמות (ככה למדתי בחוג ציור בכיתה ד’ – וילדים מאד אוהבים להשוויץ בזה!)

בשביל לצייר טוב ולרשום טוב (וכאן אסכם) צריך להיות מספיק רגישים ולקלוט את המציאות מהתבוננות בנושא.                                                                                  

 אח”כ צריך לאהוב את הרישום ולהשקיע בכך שעות ארוכות ושנים. ואח”כ צריך לדעת לנוע ולהזיז את היד וגם לנשום נכון כדי להעביר את האנרגיה של הקו לרצות לצייר קו ישר ולהצליח לעשות זאת. מהר או לאט. חזק או חלש. בהיר או כהה. בעלי מלאכה טובים משקיעים בעצמם ובכלי שלהם (שזה הם ממש- בני האדם) ודואגים לשמור על תחושה של חרדת קודש בעשייה.                                                                    

  כמו שציינתי בהתחלה, בצלאל היה נביא וזכה לעשות את משכן הכבוד. ולכן, כל עבודת ציור או רישום, היא זכייה ב(עבודת אלוקים) – חייבת להיות עם תחושה של קדושה (גם אם זה ציור לאחיינית) וצריך להתאמץ – כי ציור זוכרים והוא יכול להשפיע.וגם המוסר העצמי חשוב.

 

עבודות נוספות שלי אפשר לראות בגלריה ובחנות לאמנות