נוצה בודדה במסעו במעלה הזרם למסירת בקבוק השיקוי המכושף- חלק 5

המקום שהם חנו עם הקאנו, היה כשניים -שלושה קילומטר במעלה הזרם. כאן בתוך השלווה של השיחים קרוב לנהר הזורם, ציפור כחולה הייתה בטוחה שתצליח לצאת עם שלל לארוחת ערב לבדה וללא כל עזרה.

הערב נטה לאיטו על יער העד של האמזונס. רעש הציפורים בענפי העצים התגבר, משק כנפיים וציוצים רמים, כשהשמש לאט לאט נעלמה מאחורי ההרים הרחוקים והחשיכה ירדה על היער. ציפור כחולה היתה עסוקה בהתבוננות. עיניה סרקו הלוך ושוב את הסביבה הקרובה והרחוקה מחפשות קצה חוט של טרף שתוכל לצוד לעצמה. הבטן שלה היתה ריקה, אבל היא כבר לא חשה שום רעב. הרעב היה מאחוריה, למרות שלא בא אל פיה דבר.  ציפור כחולה היתה מחושלת בתחושה הזו וזכרה את המסעות הארוכים שהיתה עושה לצד אביה ביער. ימים שבהם לא בא אל פיהם דבר. אביה לימד אותה לחשוב על משהו אחר ״ הרעב מטהר את ההכרה״ נהג לומר. ככה שכל מחשבותיה של ציפור כחולה התמקדו בדבר אחד: להצליח להביא אל המחנה בשר ציד לבדה. זאת תהיה ההוכחה לנער שהטיל ספק בכישורי ההשרדות שלה ביער, שהיא כשירה לנוע ביער לבד, ולא כפי שאמר לה. היא רצתה להוכיח לו, שהיא מסתדרת מצוין.

משב רוח קל הניע את ענפי השיח הגדול שלידו הסתתרה. ציפור כחולה היתה מצונפת בתוך שקע בגזע עץ רחב, מוסתרת על ידי עלים רחבים של שיח שלא הכירה. היא מצצה ענף קטן של חמציץ שמצאה צומח לא רחוק משם. הטעם החמוץ, שמר עליה עירנית אבל עורר גם את מיצי הקיבה שלה. התאואים טבלו במים. אבל לאחר זמן לא ארוך התנודדו החוצה בכבדות, אחד אחרי השני. רק תיאו גדול ומבוגר נשאר בתוך השלולית, עיניו מציצות מהמים ומבין החריצים הוא בחן בעייפות את שלל הציפורים שסעדו על גבו. בסוף, כשהחשיך לגמרי התיאו הסתובב, קם והתנודד החוצה מהשלולית לחפש לעצמו מקום ללון ליד הלהקה. עכשיו הבריכה הקטנה והרדודה התרוקנה מתאואים. קולות הלילה המוכרים של היער התחילו להשתלט על המרחב. לנפשה של ציפור כחולה חדרה לאיטה שלווה גדולה. גם אם לא תמצא ציד הערב, היתה בטוחה שזה לא יפגע במצב רוחה הטוב. לאט לאט תפס אותה רגש עדין של געגוע לנוצה בודדה. לפתע היה חסר לה. אפילו שתיקתו היתה חסרה לה. היא המשיכה לסקור את הסביבה כמו ציידת מיומנת. אבל המחשבה שעליה לשוב למחנה של שניהם ליד הקאנו המוסתר התחילה להציק. ציפור כחולה לא פחדה להשאר לבד, אבל קצת חששה לשוב בידיים ריקות אל המחנה. ״מחר יום חדש״ עודדה את עצמה.

היא קמה מהמארב והחלה להתקדם צפונה אל המקום שהיא ונוצה בודדה החנו בו את הקאנו. ״מעניין אם נוצה בודדה מצא משהו לצוד״ חשבה בליבה. אחר כך, פשוט היתה עסוקה בהתקדמות ביער. הליכה של ארבעים דקות לפחות היתה לפניה והיא לא רצתה להגיע מאוחר מידי. היא ציפתה למיפגש עם נוצה בודדה ומיהרה קדימה.

(המשך יבוא)